שונה אך שווה

משבר גיל ה-40 תפס אותי בדיוק בגיל 40 וכמו רבות מחברותי, גם בעניינים הקשורים לקריירה. עשר שנות ליטיגציה בבתי דין רבניים בליווי אינטנסיבי של נשים עגונות ומסורבות גט, הותירו אותי בתחושת מיצוי ורצון עז לשינוי. הרגשתי מותשת ממלחמות, רציתי להניח את כלי המלחמה ולעסוק בעבודה משפטית טהורה. להיות פחות בחזית, ולנוח קצת בעורף.

באחד הימים באותה תקופה, עת בדקתי את תיקי הלקוחות שלי באתר האינטרנט של בתי הדין, קפצה לנגד עיני מודעת דרושים לעוזר/ת משפטי/ת לבית הדין הגדול. צברתי נסיון רב כטוענת רבנית וכעורכת דין, אני מכירה היטב את המערכת, יש לי את הכישורים הנדרשים, זו יכולה להיות ממש עבודה מאתגרת שתפורה עלי בדיוק. לאחר קצת התלבטויות עם חברות וקולגות, החלטתי שאני ניגשת למכרז. נכנסתי לאתר של נציבות שירות המדינה כדי להגיש מועמדות, אך הלחיצה על כפתור "הגש מועמדות" לא הניבה כל תוצאה. לקח לי קצת זמן אך לבסוף הבנתי שמדובר במכרז פנימי, המיועד רק עבור מי שכבר נמצא בתוך המערכת. נמצא ולא נמצאת. שהרי אין שום "נמצאת" בתוך מערכת בתי הדין.

חיפוש קצר בהיסטוריה של משרת עוזרים משפטיים בבתי הדין גרם לי להבין שאין זה מקרי. לאורך שנים רבות משרה זו היתה פתוחה לגברים בלבד, כשתנאי סף מסנן היה כושר לדיינות. תנאי שאינו יכול להתקיים אצל נשים, שכידוע אינן יכולות לגשת לבחינות לדיינות. מאבק משפטי קודם חייב את בתי הדין לפתוח את המשרה גם לנשים, ונקבע תנאי סף חלופי שאפשר גם למי שהיא או הוא עורך/ת דין וטוען/ת רבני להגיש מועמדות. גם העדפת מועמדים בעלי כושר לדיינות נפסלה על ידי בית המשפט, ולכאורה נסללה הדרך לנשים בכלל ועבורי בפרט להגיש מועמדות למשרה ולהתחרות באופן שווה והוגן על מינוי בפועל.

אלא שאז כאמור, גיליתי לתדהמתי שישנו חסם נוסף, חסם פורמלי לחלוטין, המסווה היטב את חוסר השוויון הגלום בו, ואינו מפלה באופן מפורש בין גברים לנשים. חסם תמים מאד- "מכרז פנימי". לגיטימי, לא? הרי בשרות המדינה מקובל במשרדים רבים לפרסם תחילה מכרזים כמכרזים פנימיים, אז למה בבתי הדין זה פסול? התשובה לכך נעוצה ברקע ההיסטורי שהובא לעיל. בתי הדין נמנעו משילוב נשים בין שורותיהם וזאת גם כאשר אין מניעה הלכתית לכך. ישנם בתי דין שאפילו משרות פקידותיות מאוישות בהם על ידי גברים בלבד, לרבות פקידי קבלה, קלדנים ושאר תפקידים של נותני שירות אשר אינם חוסים תחת החריג של 'תפקיד דתי' המאפשר אפליה בין גברים לנשים גם לפי חוקי מדינת ישראל.

הרגשתי תסכול וחוסר אונים. אני מלאת מוטיבציה, אוהבת הלכה ואוהבת משפט. יש בי את השילוב המנצח כדי למלא תפקיד זה על הצד הטוב ביותר. אני טובה מספיק כדי להיות במאגר של עוזרים משפטיים בבתי משפט אזרחיים, אפילו בבית משפט עליון ואפילו במאגר של עוזרים משפטיים למשפט עברי בבית משפט עליון, אך בכל אלה לא די בכדי להיות ראויה לתפקיד זהה בבית הדין הרבני, אך ורק בשל היותי אישה. כאן החלטתי שאני לא מוותרת ונאבקת על הזכות הבסיסית להיות שווה.

בעזרת חברים טובים ממרכז רקמן ועמותת עיתים יצאנו לדרך ודרשנו בבית הדין לעבודה שבתי הדין הרבניים יתקנו את העוולה הנמשכת שנים ובאופן אקטיבי ידאגו למינוי של אישה למשרה של עוזרת משפטית. הדרך הייתה ארוכה ורצופה בקשיים. במסגרת ההליך הוצג מתווה שפיצל את המשרה לעוזר הלכתי ולעוזר משפטי, ובכך נסללה הדרך לנשים רבות יותר לעמוד בתנאי הסף.

השבוע התבשרנו כי סוף סוף המאבק הניב תוצאות, ולראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל תמונה אישה לתפקיד שאינו פקידותי במהותו בתוך מערכת בתי הדין. אמנם, בין לבין, את משבר הקריירה שלי פתרתי כבר בדרך אחרת, אך אני שמחה כל כך שהייתי שותפה למאבק זה. מאבק שאינו נגד בתי הדין הרבניים אלא בעד עצמי ובעד נשים אחרות, שכמוני רוצות לממש את עצמן גם בתחומים הלכתיים וגם בתוככי מוסדות הדת.

תם, אך לא נשלם. זהו צעד קטן לאישה וצעד גדול לבתי הדין ולחברה כולה.

עו"ד וטוענת רבנית מוריה דיין מטעם ארגון 'יד לאישה' מבית אור תורה סטון

סרבן וטוב לו

בשבועיים האחרונים כוכב חדש דרך בשמי התקשורת הישראלית, והוא רהוט, יודע דבר ובקיא בהלכה. הוא כוכב אלים, מניפולטיבי ואינו דובר אמת כלל. אבל זה ככל הנראה, רק הופך את מופע האימים התקשורתי של סרבן הגט עליו הטיל בית הדין סנקציות חברתיות והלכתיות, לחוויה מעניינת יותר לקורא ולמאזין.

עוד מקרה שקרה השבוע, במהלך דיון בבית הדין הרבני, הכה בעל אלים את עורכת הדין שייצגה את אשתו. כך, לעיני הדיינים באולם המשפט, הוא תקף אותה רק מכיוון שאשתו ביקשה גט. מיד עם התרחש האירוע, נקראו לאולם אנשי הביטחון של בית הדין, הם השתלטו עליו והוא עוכב לחקירה על-ידי המשטרה.

בניגוד להתעניינות בסיפורו של סרבן בגט, הפעם לא שמעתי איש מחברי שואל מדוע. מדוע הכה הבעל את הפרקליטה? אולי הייתה לו סיבה מוצדקת? אולי איימה עליו הפרקליטה בניכור הורי? אולי סירבה לבקשת הורות משותפת? אולי כדאי לשמוע את הבעל המכה לפני שאנחנו מזדעזעים ממפגן האלימות? בזוגיות הרי שני שותפים, כך גם בגירושין וייתכן שהייתה לו סיבה מוצדקת. לא שמעתי ראיון רדיו אחר, לא מופע טלוויזיוני ולא שיחת נפש עם ח"כ דורש טוב, בכנסת ישראל, איש אלים הועבר לטיפול משטרת ישראל. נקודה.

אל תטעו – סרבנות גט גם היא אלימות. אלימות בחסות הדת, ניצול ציני של כוח בלתי סביר שניתן לאדם, המעז לעשות בו שימוש כנגד בן הזוג שלו. סרבנות גט היא הפעלת כוח בלתי סבירה, והיא דבר פסול באופן מוחלט בשני הצדדים. היא שלילת חירותו של אדם, ובמקרה הזה-חירותה של אישה. זה פחות צבעוני מאגרוף לפנים, משאיר פחות סימנים על הגוף, אבל מצלק את הנפש לא פחות. הסרבנות היא למעשה שליטה על רחמה ועל מיניותה, היא פגיעה בזכותה הבסיסית לקיים זוגיות ולהקים משפחה חדשה, היא שליטה כפויה על חייה ולקיחתם בשבי.

איך עולה על דעתו של אדם סביר לנסות ולהצדיק פגיעה עמוקה כל כך באישה? איך נולד העיוות המחשבתי המנסה להבין לליבו של סרבן הגט? על השאלה הרחומה המופנית אל סרבן הגט 'למה'? יש רק תשובה אחת – כי אפשר.

גם הבעל המכה וגם הבעל סרבן הגט, לא נעשו אלימים בבית הדין הרבני. הם הגיעו עם האלימות מהבית, לעיתים נחבאת מאחורי חליפה, לעיתים לובשת ג'ינס וחולצה דהויה, לעיתים יש לה לשון חלקה או גסה או שהיא דוברת הלכה. האלימות לובשת ופושטת צורות, היא לא צומחת לפתע יש מאין, אין לה צידוק ואין עליה מחילה. מאחורי כל אלימות עומד אדם חולה, שזקוק לטיפול לא לבמה.

הקרקס שהתנהל השבוע בתקשורת הוא בזיון חברתי שנותן יד לאלימות. הראשונה לשלם את המחיר הייתה האישה מסורבת הגט, שנגררה בעל כורחה לחשיפה תקשורתית ממנה ניסתה להימנע ככל יכולתה, והיא עוד עתידה להמשיך ולשלם את המחיר על העץ הגבוה אליו טיפס בעלה בשבוע האחרון, באמצעות התקשורת. אך כאשר יכבו האורות, ידמו המיקרופונים  והקהל יתפזר לביתו, רק היא תישאר שם  להילחם על חירותה.

פנינה עומר, מנכ"לית ארגון 'יד לאישה' מבית רשת אור תורה סטון, ארגון הסיוע הגדול בעולם לעגונות ומסורבות גט

גם סרבנות גט היא אלימות

פ' בת 59 ועגונה לבעלה כבר 19 שנים. 19 שנים היא מחכה לחופש, מתפללת לגט, נלחמת, שורדת, חולמת, בוכה, מתחננת על נפשה ומתקדמת בחיים כששלשלות ברזל לרגלה. 19 שנים ואין אור בקצה המנהרה. היא הייתה בת 40 כשהחיים לצידו נעשו בלתי נסבלים והיא החליטה לעזוב את הבית ולהתגרש. כבר אז הודיע לה, כי לא יוכל  להמשיך את חייו עם אישה אחרת, ליבו נתון לה והוא יחכה עד שתשוב. הוא מחכה שתשוב כבר 19 שנים, מסרב לתת לה ללכת, אוחז בחייה באלימות שאין דומה לה וידה של המערכת קצרה מלהושיע.

פ' כבר חיתנה את חמשת ילדיהם, והיא עצמה חיה בבדידות נוראית בהעדר בן זוג לחלוק אתו את חייה. היא אישה דתיה, מאמינה באלוהים ושומרת מצוות. בפגישה שקיימנו השבוע, היא סיפרה שהיא מרגישה כמו רחל אמנו שהתפללה לילד. "אם אין מתה אנוכי" – ככה אני מרגישה היא אמרה, אם אין גט מתה אנוכי. אני מתפללת לאלוהים שישחרר אותי, שייקח אותי או אותו, אבל אני לא מסוגלת יותר לחיות ככה.

הסיפור של פ' נשמע קיצוני, אבל נשים נוספות חולקות איתה גורל דומה. כיום מיוצגות על ידי "יד לאישה" גם ד' שבעלה מעגן אותה כבר 17 שנים, בעוד שהוא עצמו נישא פעם שניה ויש לו ילדים במשפחתו החדשה; ר' שברחה מבעלה האלים לפני 15 שנים כשהיא בהריון, ומאז מחכה לכרטיס אל החופש; מ' שבעלה נעלם לפני 12 שנים ואין איש יודע אם הוא חי או מת; וא' שכבר 8 שנים יוצאת ובאה בבתי הדין הרבניים ובעלה שמתייצב לדיונים, מסרב לתת לה גט ומאמלל אותה בתירוצים מתירוצים שונים.

הצעירה שבהן, רק בת 20, הייתה נשואה שבועיים ועגונה שנתיים. המבוגרת שבהן בת 74, חיה בנישואים אומללים כ-40 שנים וכשרצתה להמשיך בחייה, נסחטה ע"י בעלה  ונאלצה לשלם מחיר כלכלי כבד כדי לזכות בחירותה.

יכולתי להמשיך כך הלאה, שכן "יד לאישה" מייצגת מדי שנה כ-150 נשים מסורבות גט ועגונות. כולן צמאות לחופש, כולן מוחזקות כשבויות בידי בעליהן, כולן נפגעות אלימות המשלמות בגופן בנפשן ובחירותן, על מעשיהם הנפשעים של בעליהן.

הן דתיות וחילוניות, עניות ועשירות, צעירות ומבוגרות. הן חיות בארץ או ברחבי העולם, כולן יהודיות, כולן נישאו כדת משה וישראל, כולן כלואות בחיי נישואים בניגוד לרצונן ולא יכולות להמשיך הלאה. המפתח לחופש שלהן נמצא בידי האיש אתו עמדו תחת החופה.

יום המאבק באלימות נגד נשים הוא גם היום שלהן. האחריות שלנו היא להעביר את המסר ברחבי העולם היהודי כי סרבנות גט היא אלימות, וסרבן גט הוא איש אלים שיש לגנות ולהוקיע מן החברה כעבריין לכל דבר. ביום הזה אנחנו מצופפות שורות ואומרות לא לסרבנות גט.

פנינה עומר, מנכ"לית ארגון 'יד לאישה' מבית רשת אור תורה סטון, ארגון הסיוע הגדול בעולם לעגונות ומסורבות גט

אוי לי מייצרי, ואוי לי מיוצרי

לאחרונה התקיים דיון בוועדת חוקה של הכנסת בעניין הצעת החוק של ח"כ ישראל אייכלר שעניינה לאפשר לבתי דין רבניים לדון כבוררים גם בסכסוכים אזרחיים שאינם קשורים לדיני הגירושין. (הצעת חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות) התשע"ז – 2017). אחת הטענות שעלתה בדיון מצד הנהלת בתי הדין הייתה כי בתי הדין נוהגים זה מכבר לפסוק בהתאם לחוק האזרחי וכי כל העתירות אשר הוגשו נגדם לבג"צ בשנה האחרונה נדחו. טענה זו תואמת גם את נתוני בית הדין כפי שפורסמו לפני מספר שבועות בדבר נתוני הגירושין בישראל, מהם עולה כי כל העתירות שהוגשו נגד בתי הדין הרבניים לבג"צ במהלך שנת 2016, כ- 41 במספר, לא התקבלו. במבט ראשון, זהו נתון משמח, שמשמעותו שבתי הדין הרבניים מקפידים לפסוק בהתאם לחוק, ואפילו עומדים במבחן בג"צ. אך האם אכן כך הם פני הדברים במציאות? בדיקה מעמיקה יותר, מראה כי על אף המגמה החיובית, התמונה קצת יותר מורכבת.

לפני כחודשיים פורסם פסק דין של בית הדין הרבני ברחובות (בתיק מס' 915188/4) לפיו נושלה אישה מרכוש רב המגיע לה לפי הדין, לרבות חלקה הרשום על שמה בדירה שנרכשה על ידי הצדדים. בנוסף נפסק, כי עליה לשלם לבעל שכר דירה מלא, המגיע לעשרות רבות של אלפי שקלים, בגין מגוריה בדירה, אשר כזכור מחציתה רשומה על שמה. באותה נשימה נפסק, כי החוב שחבים הצדדים לאביו של הבעל, למרבה הפלא, הוא רכוש משותף, ומחציתו חלה על האישה.

מה עומד מאחורי פסיקה מפלה זו? הרי הדין האזרחי, המושתת על עקרונות של שיתוף ושוויון, המוחל גם על פסיקותיהם של בתי הדין, אינו עולה בקנה אחד עם הדברים. בנימוקי פסק הדין מבואר כי ההפליה נובעת מהדין הדתי, לפיו אישה מורדת דינה להפסיד מתנות, ולפיכך, לאור הקביעה כי האישה מרדה בבעלה, היא אינה זכאית למחצית הרכוש ואפילו אינה זכאית לרכוש הרשום על שמה.

פסק דין זה מבטא בצורה חדה את הפערים העצומים הקיימים בין הדין הדתי לבין הדין האזרחי. כידוע, מאז חוקק חוק שיווי זכויות האישה, לאישה נשואה ולאישה פנויה יש דין שווה לעניין רכושה. זוהי קביעה הנוגדת את הדין הדתי, ולפיכך ענייני הרכוש נשרו מענייני נישואין וגירושין ועל בתי הדין הרבניים חלה החובה לדון בעניינים אלו אך ורק לפי החוק האזרחי. החל מאמצע שנות ה- 90, לאחר פרשת בבלי הידועה, הוחלה על בתי הדין הרבניים גם החובה לפסוק בהתאם להלכות שפותחו בפסיקה האזרחית.

נוצר אפוא, יצור כלאיים, המורכב מערכאת שיפוט דתית אשר חלה עליה חובה לדון לפי הדין האזרחי, וזאת גם כאשר הוא מנוגד לדין הדתי. הדיין המצוי בשניות נורמטיבית זו, נתון לדילמה קשה, בבחינת אוי לי מייצרי – מצפוני הדתי, ואוי לי מיוצרי – הריבון המדינתי. בשל דילמה זו, ישנם דיינים לא מעטים הנמנעים מלהיכנס למערכת הממלכתית ומשמשים כדיינים בבתי דין פרטיים בלבד, שם הינם חופשיים לפסוק על פי מצפונם. אולם דיינים אחרים, שבחרו לשבת על כס השיפוט הממלכתי, נאלצים למצוא את הדרך ליישב את הסתירה בין חובתם הכפולה. כך למשל, קבע הרב דייכובסקי, ששימש כדיין בבית הדין הרבני הגדול, במאמר שפרסם בתחומין (י"ח), כי ניתן לאמץ את הדין האזרחי מכוח העיקרון ההלכתי "דינא דמלכותא דינא". לעומתו, במאמר נגדי שפורסם אף הוא באותו כרך, קבע הרב שרמן, שהיה אף הוא דיין בבית הדין הרבני הגדול, כי עיקרון זה אינו חל לא על חוק יחסי ממון ולא על הלכת השיתוף שפותחה על ידי בית משפט עליון, שכן שניהם נובעים מאידיאולוגיה שוויונית הנוגדת את ערכי התורה.

ישנן פרקטיקות נוספות, אשר באמצעותן מוצאים הדיינים את הדרך לפסוק בסופו של דבר על פי הדין הדתי. לדוגמה שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון המאפשר לערכאה שיפוטית, בנסיבות מיוחדות, שיקול דעת לחלק את הרכוש בצורה לא שוויונית. דוגמה נוספת היא באמצעות דיני הגירושין והאפשרות להתנות תנאים לצורך סידור הגט.

מהי באמת המגמה השולטת בסופו של יום? מבדיקה סטטיסטית שערכתי של פסקי הדין אשר פורסמו באתר של בתי הדין הרבניים בשנים האחרונות ושל פסקי דין נוספים שפורסמו במאגר המשפטי של נבו, עולה כי עם השנים הולכת וגוברת המגמה לפסיקה בהתאם לדין האזרחי, ויחד איתה פוחתת כמות פסקי הדין הניתנים לפי הדין הדתי. כך נמצא, כי עד לשנת 2000, בתקופה שקדמה להטמעת הלכת בבלי בפסיקותיהם של בתי הדין, נפסקו כ- 90% מפסקי הדין בהתאם לדין הדתי. בעשור שלאחר מכן, בין השנים 2000 ל – 2010, החלה מגמת עליה משמעותית כך שקרוב ל – 40% מפסקי הדין היו לפי הדין האזרחי. מגמה זו התחזקה מאד, והחל משנת 2010, כ- 60% מפסקי הדין תאמו את הדין האזרחי. ישנם כמובן פסקי דין מעורבים המנומקים ומבוססים הן על הדין הדתי והן על הדין האזרחי, אולם עדיין ישנו גרעין קשה, בסדר גודל של כ – 19% של פסקי דין הנפסקים לפי הדין הדתי, אשר פסק הדין איתו פתחתי נופל בגדרם.

מגמה זו תואמת גם את המגמה הקיימת בפסיקת בג"צ בעתירות המוגשות כנגד בתי הדין הרבניים בעניין חלוקת רכוש, ותואמת במידת מה את הטענה של הנהלת בתי הדין והנתונים שהוצגו על ידם. כך, עד שנת 2000 התקבלו למעלה מ- 40% מהעתירות שהוגשו כנגד פסקי דין של בתי הדין בעניין חלוקת רכוש. בעשור שלאחר מכן, חלה ירידה לכדי 34%, שהמשיכה והגיעה לכ- 10% בלבד בשנים האחרונות.

אם כן, האם הטענה כי בתי הדין פוסקים לפי החוק האזרחי נכונה? האם ניתן להניח כי הצעת החוק העומדת היום על הפרק, לא תפלה נשים?

כמדומני שהתשובה מצויה בדברי כבוד השופט אליקים רובינשטיין, בפסק דין בעתירה שהתקבלה בסוף שנת 2015 כנגד פסק דין של בית הדין הרבני אשר נפסק בניגוד לדין האזרחי (3388/15), ואלו דבריו: "סבורים אנו כי בסופו של יום נפלה שגגה מלפני בית הדין הרבני בשתי דרגותיו. בכגון דא – חלוקת רכוש – יש לילך בדרך המלך שכבר נוהגים בה בתי הדין מכבר, קרי, הדין הכללי….".

משמע – התמונה אופטימית? כן וכן. האם היא מושלמת? לצערנו, עדיין לא.

עו"ד וטוענת רבנית מוריה דיין בארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, המייצג עגונות ומסורבות גט

ספירת העומר- שאלה של תמימות

משנקבעו ימי ספירת העומר בתורה, היו אלו ימים של ספירה טכנית לכאורה, לצורך קביעת לוח זמנים מזמן עומר התנופה שהבאנו למחרת הפסח:  "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן". (ויקרא פרק כג י-יא)

ועד להקרבת מנחה חדשה לה' ערב חג השבועות:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה ל ה'". (פסוקים טו – טז).

קורבן מנחה הוא "מתנה", דורון כפי שפרש הרשב"ם ומטרתו להניח את דעתו של המקבל.

את קורבן המנחה הראשון בתנ"ך מצינו בסיפור קין והבל ושם גם למדנו כי הקב"ה יכול גם לדחות את המנחה, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה"

אל מנחת העומר אנחנו נערכים במשך 50 יום, אבל הביטוי שמופיע במקרא הוא "שבע שבתות תמימות"

רוב העיונים בסוגית הספירה מנסים לדייק את שבע השבתות ולענות על השאלה, מאימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות – הדיון כאמור,  הוא על הספירה הטכנית.

אך מהי אותה תמימות שתבע מאתנו הקב"ה? האם היא מסתכמת בספירה, או שתובעת מאתנו תמימות אחרת?

לא ניתן להתעלם מ"מסע" הספירה שלוקח אותנו מעבדות לחירות. מיום שיצאנו ממצרים והיינו לעם עד ליום שקיבלנו את התורה ולצידה את זהותנו כעם יהודי.

אלו ימים של ציפייה ושמחה לקראת מתן תורה. כל שנה מחדש אנחנו מקבלים על עצמנו את עול התורה וימי ההכנה הארוכים, מקרבים אותנו לרגע השיא.

במקורם היו ימי ספירת העומר ימים של שמחה, אבל ארע דבר.

לאחר חורבן בית שני, בזמן מרד בר כוכבא מתו 24 אלף מתלמידי רבי עקיבא שעל פי המסורת "לא נהגו כבוד זה בזה" – נדחתה המנחה! ימי השמחה נמהלו באבל.

אני חושבת שהמסר ברור. כדי להיות ראויים לקבלת התורה, כדי שתתקבל מנחת העומר, אנחנו צריכים שתהיה נא לנו שבע שבתות תמימות. לא רק בספירה אלא במהות.

אנחנו צריכים להגיע ליום השיא, תמימים.

שלמות הספירה צריכה לשמש כעמוד ענן לפני המחנה, אבל המחנה צריך שתהיה בו שלמות מהותית, של התנהגות שאין בה פגם.

הימים הללו שבין פסח לשבועות הם מסע של תיקון. תיקון פרטי ותיקון כללי, לעשות את העולם מקום טוב יותר, לעשות אותנו ראויים יותר.

אני רואה בהשבת הבנים הזדמנות לתיקון חברתי. יש לנו חובה מוסרית לספור איתם את ימי העבדות ולעזור להם לצאת לחירות. אנחנו חייבים וחייבות להשמיע קול, להחזיר למשפחות גולדין, אורון ומנגיסטו את בניהם.

צריך להוביל להשבת הבנים הביתה. צריך לתקן את השבר הזה בחייהן של המשפחות.

יש לנו שבע שבתות תמימות לתקן ואם לא נעשה כן, איך תתקבל מנחת העומר?

פנינה עומר, מנכ"לית ארגון 'יד לאישה' מבית רשת אור תורה סטון, ארגון הסיוע הגדול בעולם לעגונות ומסורבות גט

שניים אוחזין – בגט

תגובה לעו"ד דרשוביץ

בטור שפרסם עו"ד אלן דרשוביץ מארה"ב הוא מוחה על החזקת אזרח אמריקאי בישראל, אזרח שכל חטאו על-פי דרשוביץ, הוא בכך שהוא "אביו של בעל מעגן". עיקר טענתו היא כי האב מוחזק כבן ערובה וכקלף מיקוח במו"מ עם בנו, ועוד הרחיק לכת וכתב כי "אסור להעניש אבות על חטאי בניהם".

דרשוביץ טועה. בפסק דין תקדימי קיבל בית הדין הרבני את ההוכחות והעדויות הרבות שהבאנו בפניו, מהן עלה כי אבי הבעל הסרבן הוא, הוא הגורם לעיגון האישה. האב אינו מוחזק בארץ כעונש על מעשיו של בנו, אלא כיוון שהוכח בבית הדין שהוא עצמו עומד מאחורי העיגון הנורא.

האזרח האמריקאי מחזיק בכלתו עגונה מזה 13 שנים, מעת שננטשה על ידי בעלה כאשר לקתה באירוע מוחי קשה, ובעודה מטפלת בילדה ובתינוק בן כמה שבועות. לאור ערעורים חוזרים ונשנים של אותו 'אב מעגן', התיק נידון גם בבית הדין הגדול לערעורים ואפילו לבית המשפט העליון הוא הגיע. הקביעה כי הוא עומד מאחורי העיגון, בעינה עומדת.

דרשוביץ פותח את הטור בהתייחס לגילו המבוגר ולבריאותו הרופפת של אותו אזרח אמריקני, אך בעניין זה כבר פרסם בית הדין החלטה לשחררו לכל טיפול בארה"ב ובכל עת, זאת בתמורה לערבות כספית שתבטיח את חזרתו ארצה, כשישוב לאיתנו. גובה הערבות נקבע לפי מה שהציע בזמנו האב עצמו, כדי להשתחרר.

באופן מפתיע, האב שמכונה בתקשורת "הגביר המעגן" על שום היותו אדון נכבד, עשיר ובעל קשרים והשפעה, החליט שלא לצאת מן הארץ לצורך טיפול בבריאותו הרופפת והעדיף להישאר בארץ.

אעשה את הסיפור הארוך קצר. נמצא אדם מאן דהו, רשע מרושע, שגורם להחזקתה בשבי העגינות של אישה יותר מעשור, והוא הוא המחזיק את המפתח שלה אל החופש. היעלה על הדעת לשחררו מפאת גילו או חוליו או אזרחותו, כאשר המפתח לחופש שלה נתון בכיסו והוא משים פניו כצדיק תמים?

13 שנים נאלצה האישה לחיות תחת כבלי נישואין מהם היא מבקשת להשתחרר, כאשר במפתח שלה אוחזים שניים – הבעל ואביו אשר עומד מאחורי סרבנותו של בנו. הגביר המעגן אחראי לעיגון, אלא אם יוכח אחרת.

במסגרת עבודתנו רבת השנים עם נשים עגונות ומסורבות גט, אנחנו נתקלות לא אחת בסייענים מסייענים שונים, אשר נותנים יד לעגינות האישה ומהווים משענת נוחה לבעל הסרבן. סרבני הגט הקשים בדרך כלל אינם פועלים בחלל ריק, אלא זוכים לתמיכה של סביבתם הקרובה אשר מעודדת, מסייעת ואף תומכת בעיגון האישה. סביבה תומכת ומאפשרת, יכולה להעניק לסרבן הגט העיקש את הדלק הנדרש לעמוד בעוולה שכזו במשך שנים כה ממושכות. ומי שמרחם על האכזרים סופו שיתאכזר אל הרחמנים.

פנינה עומר, מנכ"לית ארגון 'יד לאישה' מבית רשת אור תורה סטון, המייצג את העגונה

כוונתך אולי רצויה אך מעשך אינו רצוי

בשבוע שעבר פרסמת טור ובמרכזו סיפורה של האישה העגונה צביה גורודצקי. כדי להמחיש דעתך על מעמדה של צביה בחיי הנישואים כינית אותה 'כיסא', 'רכוש' ו'כלב'. ברי לי כי כוונתך הייתה לזעזע את הקוראים ביחס למצבן של נשים יהודיות בגירושין בישראל, אך אישה אינה כיסא שניתן לשבת עליו, ואינה כלב, גם אם היא שבויה בכבלי הנישואין בידי בעלה, בדרכך להגן על כבודה של אישה ביזית אותה ברוב עם.

איש אינו יכול לנהוג באשתו כרצונו, הוא אינו רשאי לשאת אלף נשים, לא להעבירה כרכוש מיד ליד ובוודאי לא רשאי "לנפצה על הקיר", לא לפי ההלכה ולא על פי החוק. ההלכה, כמו החוק, מגנה על האישה.

לאורך ההיסטוריה, באופן יוצא דופן ובניגוד גמור לנהוג ברחבי העולם העתיק, לאישה היהודייה היו זכויות גם בביתה וגם בצאתה ממנו. ואכן נותרה סוגיית העגינות כחרפת העולם היהודי.

במידה רבה חדלה ההנהגה היהודית ממציאת פתרונות לסוגיות שהתחדשו בעולם המודרני. מדובר בכשל מוסרי בלתי נתפס, ובעוולה שנוגדת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואף את המוסר הטבעי. נכונה הביקורת כלפי ההנהגה הדתית על כי לא השכילה למצוא פתרון לסוגיה זו, ואף עם קריאתך כלפי המדינה היהודית דמוקרטית שנותנת יד לעוולה כה קשה להתקיים תחתיה, קל להזדהות.

אולם – החברה המודרנית מקדשת את הבחירה החופשית. צריך לזכור כי לפי נתוני הלמ"ס חיים במדינת ישראל כ-55% אזרחים יהודיים, המגדירים את עצמם כדתיים או כמסורתיים. הם בוחרים במסורת או בדת כאורח חיים על נפלאותיה ועל קשייה, בתוכם גם צביה. כבד אתה את הבחירה של צביה, שיכלה להסיר מעליה כל עול לו רצתה להפר את כללי המשחק של העולם הדתי אליו היא משתייכת, ובכל זאת בחרה להישאר בו.

התביעה הקונקרטית העולה מדבריך היא כי יש לדרוש מן המדינה להרחיב את השורות ולאפשר לבתי דין כשרים ופרטיים להתקיים תחתיה, ובכך לאפשר מגוון רחב של פסיקות הלכתיות מתקדמות. תן ליבך ועיניך כי צביה איננה מבקשת להשתחרר מכבלי הדת אלא מכבלי בעלה.

יד לאישה הוא ארגון נשים אורתודוכסי הפועל לשחרור נשים מסורבות גט ועגונות. בשיתוף עם בתי הדין הרבניים. אנחנו פועלות יום יום באמצעות כלים הלכתיים להביא את אותן נשים אל החופש ועושות זאת בהצלחה מרובה. ידידותינו במרכז צדק, שייצגו את צביה, מצאו אף הן פתרון הלכתי בבית דין פרטי. מכאן אתה למד שהבעיה איננה ההלכה אלא האומץ לעשות בה שימוש פורץ דרך, כמילותיה של גב' בלו גרינברג, מחלוצות הפמיניזם האורתודוכסי היהודי, "כשיש רצון רבני – יש מוצא הלכתי".

פנינה עומר, מנכ"לית ארגון 'יד לאישה' מבית רשת אור תורה סטון, המייצג עגונות ומסורבות גט