אסור להקריב את העגונות במערכה מול בתי הדין

מרי ובעלה יהודים אזרחי אחת המדינות הנאורות באירופה, הדואגות להפריד בין דת ומדינה. שניהם יהודים אשר נישאו כדת משה וישראל. כמו הרבה זוגות, גם הם  לפני נישואיהם חתמו על הסכם ממון הקובע הפרדה רכושית מוחלטת ביניהם. לאחר מספר שנות נישואין, עלו יחסיהם על שרטון ומרי ביקשה להתגרש וקבל גט כשר. בעלה ביקש חצי מדירתה כתנאי לגט. על-פי החוק במדינתם, הוא כמובן אינו זכאי לדבר, אולם רב הקהילה היהודית אמר למרי שאם היא רוצה לקבל את הגט, מוטב שתשקול לוותר על חצי מהדירה כי אין לו אמצעי לאכוף על בעלה כל החלטה המחייבת אותו לתת לה את הגט.

בחלוף 4 שנים, בהם מרי הייתה מסורבת גט, הגיע בעלה לביקור בישראל. כאן, באמצעות ארגונינו המייצג נשים עגונות ומסורבות גט, היא הגישה נגדו תביעת גירושין ובמסגרתה הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מחשש שישוב לארצו ויותיר אותה עגונה. כאשר הבין הבעל שעד שלא יתקיים דיון משפטי בתביעת הגירושין של אשתו, הוא מעוכב מלצאת מן הארץ ושיש מה להפסיד, הזדרז ונתן למרי את הגט המיוחל.

בשבוע שעבר אושר סופית תיקון חוק שיפוט בתי דין רבניים. תיקון זה מקנה לבית הדין הרבני סמכות בינלאומית לדון בתביעת גירושין של כל אישה יהודייה. מעצם סמכות זו יוכל בית הדין להטיל סנקציות כדוגמת עיכוב יציאה כנגד בעלים סרבני גט – והכל ללא קשר לאזרחותם של הצדדים.

ארגוני נשים רבים ולוחמות צדק פמיניסטיות הביעו תרעומת נגד תיקון זה. טענתן, בין היתר, היא כי אין לאפשר הרחבת סמכויות לבתי הדין הרבניים כלל. בנוסף, הן ניסו לטעון כי תיקון החוק מאפשר להרחיב את הליך הגירושין לכל העולם באופן שמדינת ישראל תהפוך להיות מקום שיהודים מן התפוצות יפחדו להגיע אליו מחשש שיעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, או לחילופין יבחרו להגיע דוקא אליה לצורך הגשת תביעות משפטיות

כמי שמייצגות יום יום נשים עגונות ומסורבות גט בבתי הדין הרבניים, אנו יכולות לומר שאכן המערכת, כמו מערכות רבות אחרות, לא חפה מחסרונות. יחד עם זאת, זו המערכת הקיימת היום במדינת ישראל ואיתה צריך לנצח. האפשרות לפתח מערכת אלטרנטיבית או לשנות את שיטת הנישואין והגירושין הנהוגה כיום במדינת ישראל, אין בה כדי לסתור את העובדה שניתן לפעול בעניינים אלו מבלי להפסיק לפעול בתוך המערכת הפועלת כיום. במערכה מול בתי הדין, אסור להקריב דווקא את העגונות. אדרבה, צריך לאפשר למערכת לפעול לעזרתן כמה שיותר.

אדם המסרב לתת גט לאשתו ומשאירה כשבויה בידו הוא פושע. הוא אינו שונה מאדם אשר ביצע פשע במדינתו ונעצר בגין אותו פשע במדינה זרה בה בחר לטייל. על כן, אם בוחר סרבן הגט הפושע להגיע לישראל, ולמדינת ישראל תהא הסמכות לעכב את יציאתו בגין סרבנותו – טוב שכך.

כמדינה יהודית, אנו צריכים לסייע לאישה יהודייה להשתחרר מכבלי נישואיה אם אינה יכולה לעשות זאת במדינה בה היא חיה. מתוקף היותה של ישראל גם מדינה דמוקרטית, ודאי שיש לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בזכויות יסוד של כל אדם, כדוגמת חופש התנועה שלו, הכל תוך איזון ראוי בין מידת הפגיעה בזכות זו אל מול הפגיעה בחירותה של האישה.

אין חולק כי המציאות אינה אוטופית במערכת בתי משפט לענייני משפחה ובמערכת בתי הדין הרבניים בכל הנוגע לסכסוכי גירושין. יחד עם זאת, יש להיזהר לבל "נשפוך את התינוק עם המים". פתרונות הלכתיים לסוגיית סרבנות הגט והעגינות, מציאת אלטרנטיבות, שינוי מערך הנישואין והגירושין – כל אלו יכולים להיעשות במקביל להתמודדות עם מציאות ההווה, בה נשים יהודיות ברחבי התבל מוצאות את עצמן שבויות במערכת נישואין ללא מושיע.

 

עו"ד תמר אודרברג מטעם ארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, ארגון המסייע לעגונות ומסורבות גט

 

 

מה בין "גיטין מעושין" ל"הסכמים מהוסים" ול"שיקולים מאוסים"?

על אף תקדימים ממקורותינו, מדוע מעוררים הסכמי קדם נישואין כל כך הרבה התנגדות? ולמה דווקא בזמן האחרון אנו זוכים להצהרות מפחידות לפיהן הסכם כזה שקול להריסת חיי משפחה?

כידוע, מצד הדין גט חייב להינתן מרצונו החופשי של האיש, שכן: "האיש אינו מוציא אלא לרצונו".[1] למרות זאת, מובאים בתלמוד מקרים לגביהם קובע הדין שכופין את הבעל ואפילו בשוטים עד שיאמר "רוצה אני". וקשה מאד ליישב את הדברים. איך אפשר להגיד שמדובר ברצון כאשר ברור לכל בר דעת שמה שרוצה המוכה זה להפסיק את המכות ולא לתת את הגט. האם יתכן כי הדרישה לרצון הינה דרישה טכנית למלמול המילים "רוצה אני"?

הרמב"ם[2] מתייחס לקושיה זו ומבאר:

"מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

הסברו של הרמב"ם מופלא. לפעמים אדם אונס את עצמו בדעתו הרעה לעשות דברים המנוגדים לרצונו האמיתי, הוא למעשה פועל מתוך אונס בגלל כל מיני חסמים שמטשטשים את רצונו האמיתי. השוטים נועדו להסיר את החסמים הללו ולחשוף את הרצון האמיתי של האדם, וכך בסופו של יום הגט ניתן מרצון.

על בסיס רעיון זה ניתן גם להסביר את דינו הידוע של רבנו ירוחם,[3] לפיו במקרה בו שני הצדדים אומרים שאינם מעוניינים זה בזה, אף על פי שהבעל אומר שאינו רוצה לתת גט, לאחר שנה כופין אותו לגרש. והרי מקרה זה אינו מופיע בתלמוד כאחת מהעילות לכפיית הבעל? כיצד פסק רבנו ירוחם בניגוד לדין התלמוד? ניתן להסביר זאת על פי דברי הרמב"ם הנ"ל: במקום בו ברור שרצונו האמיתי של הבעל הוא להתגרש, הכפייה לא נועדה אלא לחשוף את רצונו ולהסיר את החסמים האונסים אותו לפעול כנגד רצונו.

וכך גם לגבי דינו הידוע של הגר"ח פלאג'י,[4] שקבע במקום בו נוכח בית הדין לדעת כי אין תקנה להשכין שלום בין בני זוג, לאחר 18 חודשים מפרידים את בני הזוג וכופין את הבעל לתת גט עד שיאמר "רוצה אני". שוב, כיצד פסק הגר"ח פלאג'י כנגד דין התלמוד? ומקרה זה אף חמור יותר מדינו של רבנו ירוחם, שכן כאן אין אינדיקציה חיצונית מפיו של הבעל לכך שאינו מעונין עוד באשתו, אלא על סמך הערכה של בית הדין לפיה אין עוד תקנה להשכנת שלום ניתן לכוף את הבעל. הכיצד? אין זאת אלא שמצב בו אין סיכוי עוד לשלום בית, דבר זה כשלעצמו מהווה אינדיקציה לרצונו האמיתי של האדם לסיים את הנישואין, מתוך הבנה שאין אדם הרוצה בקיומם של נישואין המרוקנים מתוכן.

ניתן לראות מהדברים כי כאשר יש לנו אינדיקציה ברורה לרצונו האמיתי של הבעל, בין אם מתוך דבריו המפורשים ובין אם מתוך הנסיבות, כי אז אין בכפיה אלא להסיר חסמים ולחשוף את הרצון האמיתי, והגט כשר.

על בסיס עיקרון זה, שעת הנישואין, שעה שבה שורה האהבה ויש שלום בין בני הזוג, זו העת המתאימה ביותר לחשוף את רצונו האמיתי של האדם. בטרם נתגלע סכסוך, ולפני שנוצרו חסמים מטשטשים כדוגמת רגשות קשים של שנאה ונקם ועצות אחיתופל של עורכי דין, זו העת לברר עם בני הזוג מה רצונם האמיתי, וכיצד נכון לשיטתם להתנהל בשעת משבר. ברור זה בא לידי ביטוי בהסכמי קדם נישואין. הסכמים אלו חושפים למעשה את רצונם האמיתי והמקורי של בני הזוג, ומגלים כי אין הם רוצים להרע זה לזה גם לא בעתות מצוקה ומשבר. הקנס הכספי לא נועד אלא להסיר את החסמים המטשטשים שנוצרו בשעת הסכסוך, ולחשוף את הרצון האמיתי המגולם בסעיפי ההסכם.

אז מדוע מעוררים הסכמים אלו כל כך הרבה התנגדות? ולמה דווקא בזמן האחרון יוצא השד במלוא העוצמה מהבקבוק, ואנו זוכים להצהרות מפחידות כדוגמת זו מהשבוע האחרון לפיה "הסכם קדם נישואין מביא להריסת חיי משפחה"?

יש להניח כי דווקא האמת ההלכתית שבבסיס הסכמים אלו היא זו המהווה איום כל כך גדול על מערכת בתי הדין והיא זו המניעה את המתנגדים להשמיע את קולם בצעקה רמה ובמתקפה תקשורתית חסרת תקדים. לא במקרה קולות אלו גברו דווקא בשנים האחרונות מעת שאיגוד רבני צהר, איגוד שאינו חשוד בליברליות יתרה, יצא עם הסכם משלו המעוגן הלכתית ואשר תפוצתו הולכת וגדלה. ככל שהסכמים אלו יתקבלו ותפוצתם תרבה כך גדל החשש מפני כרסום נוסף בכוחו של בית הדין הרבני, העלול למצוא עצמו במרבית המקרים כחותמת גומי בלבד להסכמת הצדדים להתגרש.

רק כך ניתן להסביר את הפער בין יחסם החיובי של רבנים ודיינים להסכמי קדם נישואין בחו"ל לבין יחסם השלילי, לעיתים של אותם דיינים עצמם, להסכמים בישראל. פרופ' רדזינר במאמר העוסק בעניין זה, ושעתיד להתפרסם במשפטים מ"ז, מביא רשימה ארוכה ומכובדת של רבנים ודיינים כדוגמת הרב עובדיה יוסף, הרב צימבליסט, הרב אשר וייס, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב עמאר, אשר תומכים בגלוי בהסכמים אלו בחו"ל. ותמוה ביותר? כיצד הסכמים הפוסלים גיטין בישראל אינם פוגמים בכשרות הגט כאשר הם ניתנים בחו"ל?

לטענת פרופ' רדזינר ההסבר לפער זה נעוץ בשני גורמים:

הגורם הראשון- מעמדם החוקי של בתי הדין הרבניים בישראל מאפשר לדייני בית הדין להחמיר ולסדר גיטין כשרים למהדרין ולפסוק לפי הדעות המחמירות, בעוד המצב בחו"ל דחוק יותר, ומאפשר לבתי הדין להישען גם על דעות מקלות. המשמעות העמוקה של אבחנה זו היא חמורה. מסורבי גט אשר איתרע מזלם לגור בישראל, שבויים בתוך תפיסת עולם מחמירה של דיינים המבקשים להדר בגיטין, זאת גם כאשר יש אפשרות להקל בדין, ובכך להקל על סבלם הרב של הזוגות המתגרשים.

הגורם השני – הסכמים אלו למעשה מאפשרים גירושין ללא אשמה וללא בחינה של בית הדין אם מתקיימת עילת גירושין המצדיקה כפיית גט. דבר זה מרוקן כמעט לחלוטין מתוכן את סמכותו הייחודית של בית הדין לדון בתביעות הגירושין, ומכרסם במעמד החוקי שניתן לבתי הדין בישראל, דבר שאינו מתקיים לגבי בתי הדין בחו"ל המשוללים סמכות מלכתחילה. המשמעות של אבחנה זו גם היא קשה מאד, ומשקפת את הטענה שההתנגדות להסכם אינה הלכתית ואינה לגופם של דברים אלא מטעמים פוליטיים ולשם שימור כוחו של בית הדין.

כך גם אולי ניתן להסביר את השינוי שחל בעמדה של בתי הדין ויחסם להסכמים אלו. בשנה האחרונה פורסמו מס' פסקי דין אשר שללו הסכמים אלו בכל מכל וכל, וכך גם בספר הדיינים האחרון פורסם מאמר של הרב איזירר (שהיה דיין בבית הדין הגדול) בו הוא מביע התנגדות להסכם של רבני צהר. אך למרבה ההפתעה, עמדתם הרשמית של בתי הדין בשנת 2011 הייתה שונה לחלוטין. בדיון שהתקיים בכנסת לרגל יום העגונה בעניין הצעת חוק הנוגעת להסכמי קדם נישואין  אמר הרב מיימון, ראש אגף עגונות, כי הוא מברך על היוזמה. לדבריו: "ההצעה שהועלה כאן וכבר מתגלגלת הרבה שנים היא נכונה וצריך להביא אותה יותר לידיעת הציבור. בתי הדין תומכים בעניין הזה ואין שום סיבה שזה לא יהפוך לאט לאט חלק מהליך נישואין. באמת במקרים מסוימים הוא יכול לפתור בעיות אחר כך בתוך הליכי ההיפרדות אם הם נדרשים."[5]

עמדה זו מצטרפת גם לדברים שנאמרו בעבר מפי (סגן השר) הרב אליהו בן דהן, עת כיהן כמנכ"ל בתי הדין, הן בהרצאות פומביות בנושא והן בתקשורת, לפיהם הוא תומך בחתימה על הסכמים אלו.[6] בדבריו לראיון בג'רוזלם פוסט משנת 2008 אמר: "הסכמי קדם נישואין יכולים להיות כלי עזר בתיעול הליכי גירושין במיוחד במקרים בהם ברור שגירושי בני הזוג בלתי נמנעים אבל ההלכה אינה מעניקה לדייני בית הדין את הכח לחייב את הבעל למסור גט לאשתו".[7]

אז מה השתנה? איך הסכם שיכול היה לפתור בעיות לפני כשבע שנים, ואף יכול היה להיות כלי עזר לפני כעשור, הפך להיות הסכם שגורם להרס חיי המשפחה, ולחשש חמור לגט מעושה?

נראה כי הנסיון להפוך הסכמים אלו ל"הסכמים מהוסים" מחשש מדומה ל"גיטין מעושין" אינו אלא מ"שיקולים מאוסים", לצורך שימור כוחו של בית הדין הרבני ולהידור בגיטין על גבם של אזרחי מדינת ישראל.

אולי כדאי לסיים בדבריו הנכוחים של הרב דייכובסקי, דיין בבית הדין הגדול לשעבר, אשר כיהן כמנכ"ל בתי הדין והיה ידוע בגישתו המפוקחת למציאות החברתית הקיימת במדינת ישראל. במאמרו (שפורסם בתחומין כ"ח) על דרך השיפוט הראויה בבתי הדין כתב: "דיין אינו יכול ללכת רק על "גלאט". פעמים רבות צריך לפסוק גם בדוחק וגם כהוראת שעה, על מנת שלא לגרום חורבן גדול יותר… "גט מעושה" מפחיד אותי פחות ממצב של "לא גט". עם גט מעושה אפשר להתמודד, ופעמים רבות הגט כשר לפחות בדיעבד. בעוד שעם מצב של 'לא-גט' אין יכולת להתמודד…"

עו"ד וטוענת רבנית מוריה דיין מטעם ארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון

 

[1] יבמות, פרק י"ד משנה א

[2] הרמב"ם, הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ

[3] מישרים, חלק ח', נתיב כ"ג

[4] חיים ושלום, חלק ב', סימן קי"ב

[5] פרוטוקול דיון….

[6] מנעי ענייך מדמעה, רחל לבמור, עמ' 194

[7] ראיון מיום 02/06/2008, ג'רוסלם פוסט, הובא בספרה של לבמור בעמוד 195.

להיות חופשיה בארצי

לקראת חגיגות יום העצמאות, שבהן נשיר שוב ושוב את מילות המנון המדינה אשר נקרא (וכנראה לא סתם) "התקווה", אני מוצאת את עצמי משננת ומתעכבת דווקא על המילים "עוד לא אבדה תקוותינו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", שמקבלות משמעות חדשה ונוספת עבור ד' וש'.

"אני בגלות, שבויה במדינה זרה ללא יכולת לשוב למדינתי האהובה". כך פנתה אלי כל אחת מהן לפני זמן מה. הראשונה ממקום מושבה באחת ממדינות אירופה והשניה ממקום מושבה באחת ממדינות אמריקה. לא הצלחתי להבין למה הן מתכוונות. גלות? שבויות? הרי יש לנו מדינה משלנו כבר 71 שנה. כיצד זה יתכן? והן התחילו לספר לי את סיפורן.

שתיהן נשים צעירות, אשר נישאו במדינת ישראל כדת משה וישראל. ד' סיפרה לי כי במהלך עשרת החודשים שהייתה נשואה, היא סבלה מאלימות פיסית, התעללות ואיומים רבים מצד בעלה. ש' הייתה נשואה קצת יותר משנה ומספרת כיצד סבלה מאלימות מילולית ע"י בעלה, ואיומים לנתק אותה ממשפחתה. שתיהן נאלצו לברוח מהארץ בהיותן בהריון ראשון, על מנת להציל את נפשן ואת נפש עוברן. שתיהן ידעו שללא גט הן לא תוכלנה לשוב לישראל ולהיות חופשיות בארצן, שכן דמות הבעלים שלהן תהיה כצל רודף אחריהן עד שלא ישתחררו מכבלי נישואיהן. הן מצאו את עצמן נודדות בגלות, ממש כמו גלותו של היהודי הנודד מלפני 70 שנה ויותר.

לרוע מזלן, הבעלים שלהן ביקשו להשאירן שבויות בידיהם וסירבו לתת להן את גיטן. האחד דרש כסף, השני דרש שליטה. הן נאלצו ללדת את ילדיהם בגלות, וגידלו אותם שם בחינוך יהודי. יחד עם זאת, הן לא איבדו תקווה וביקשו להילחם על גיטן מבלי להיכנע לדרישות סחטניות או הזויות. הן ביקשו לזכות בחירותן, ולשוב עם ילדיהם למדינת ישראל.

בימים אלה, העצמאות והמילים "להיות עם חופשי בארצנו" קיבלו משמעות שונה עבורן. השנה, בעזרתו של ארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, המעניק סיוע וייצוג משפטי לנשים עגונות ומסורבות גט, ד' וש' קיבלו את הגט המיוחל. האחת הגיעה למדינת ישראל על מנת לקבל ישירות את גיטה, והשניה קיבלה את הגט באמצעות שליח מיוחד שמונה לשם כך. בזכות התקווה, הן יוכלו לשוב למדינתן עם ילדיהן ולהיות נשים חופשיות בארצן.

נמצא ש"עוד לא אבדה תקוותנו" מדבר בלשון עתיד – למה אנו מצפים בתקוותנו? והתשובה הרי היא "להיות עם חופשי בארצנו". גם היום, כאשר יש לנו מדינה עצמאית כבר 71 שנה, מדינה אשר חרטה על דגלה את היותה מדינה יהודית ודמוקרטית, בל נשכח כי יש בתוכנו עוד נשים, עגונות ומסורבות גט, מלאות תקוה שמחכות להיות חופשיות בארצן ויחד איתן נשיר בקול כי "עוד לא אבדה תקוותנו".

עו"ד תמר אודרברג מטעם ארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון המייצג עגונות ומסורבות גט